1: השורשים של האהבה

זה מתחיל מהחלטה. אני הולך לעשות את זה. אני הולך לכתוב את הסיפור שלי ושל אמה. זה דורש התחייבות. הבטחה, לעצמי קודם כול. אם לא לסיים, אז לפחות לנסות. להקדיש לזה זמן. להיאבק מול הדף הריק. זה דורש גם אמונה עצמית. אני יכול לכתוב את זה. ליצור יופי. הדף הריק יתמלא אט אט. רגעים יפים ומכוערים, חומרי גלם, יתחברו יחד ליצור משהו חדש. והיצירה הזאת תזכך אותי. תדייק אותי. תזכיר לי מי זה אני, ומי זאת אמה, ותנציח את מה שהיה בינינו. תחתום את אהבתנו ברוח הקודש.

למה בעצם? אהבה שהייתה – הנח לה. תן לה להיות אי שם בעבר. הרשה לה להישכח. השאר אותה מאחור והתקדם הלאה.

למה? כי מגיע לה יותר. מגיע לאמה, העלובה המסכנה הזאת. יש רגש חובה – כלפיה, כלפי האהבה שלנו. נכון, האהבה שלי אליה הייתה שונה מאוד מכל מה שהכרתי עד אז. אמה שונה מאוד. ודווקא בגלל כך. אהבות מגיעות בכל הגדלים והגוונים. כל אחת ייחודית על פי דרכה. וכמו אמה, גם אהבתנו הייתה עלובה למדי. עלובה, ובד בבד מלכותית כמעט. אם לא להבין את הפרדוקס הזה, אז לפחות לתפוס אותו. לרשום אותו, אפילו בצורה הפשטנית ביותר. את הניגודיות הזאת בין הדלות של החוויה לבין העוצמה של הרגש.

למה? כי עם אמה אף פעם אי אפשר להיות בטוח. היא עלולה להתכחש לאהבה הזאת כלל. לטעון שמדובר בסיפור בדים. לא היו דברים מעולם. ואני צריך הוכחה. יתדות לתקוע במציאות, שלא תיתלש לי פתאום. שעולמי לא יקרוס לתוך עצמו, ואני אובַד לנצח. זהו כתב ההגנה שלי. שלמרות חטאיי הרבים, וכמה שהלנתי עליה במרירות בפני כל מכרינו, אהבתי הייתה נכונה. אהבת אמת. זכה וטהורה.

למה? בראש ובראשונה בשבילי. כי למרות הנתינה והחסד, אני גם אדם אנוכי. אני רוצה לצייר במכחול את היופי שהיה ולתלות אותו על קיר חיי כדי שאוכל מדי פעם לחלוף, להעיף מבט ולחייך לעצמי. זוכר את זה? זוכר את אמה? כן... אחח... אמה. כה מיוחדת. בִּיצ'וֹ רַארוֹ שלי. כבר לא שלי, בעצם. מעניין איפה היא היום.

מאיפה להתחיל?

אנדרס קלמרו. "רזונת". כל סיפור אהבה צריך פסקול. ובשבילי, זה השיר שלנו. רוק ארגנטינאי מלנכולי של שנות התשעים. שיר על אהבה נכזבת: רזונת, אל תנסי לפגוע בי. הניסיונות שלך לא יצליחו. השארתי את האביבים הנשכחים שלנו בקופסה בתחתית הארון. זמנים זהובים, של עבר טוב יותר. אבל רחוק־רחוק, עמוק באדמה, השורשים של האהבה ממשיכים לצמוח.

השיר הזה התנגן בראשי מדי פעם בזמן ששכבתי במיטה בישראל. לפעמים הייתי מעלה אותו בנגן ומאזין. אמה הייתה עולה בזיכרוני: גבוהה, דקה ושקטה. נורדית קרה. שיער דק חום שגולש קצת מעבר לכתפיים ופוני שחושף עיניים ירקרקות־צהובות. עור בהיר מנומש. יפה? קשה להגיד. אובייקטיבית כן. לא מושלמת, אבל יפה. אילו היית מתבונן בה יְשֵנָה, למשל. ובתמונות מסוימות היא נראתה כמעט כדוגמנית. ועם זאת קשה להפריד בין המראה לבין האישיות. ואמה הייתה לרוב פלגמטית וכבויה. משהו בה היה חסום, וזה כיער אותה נורא.

היא הכירה לי את השיר. איפה היינו? בדירה שלה בסביליה. סביליה – בירת אנדלוסיה שבדרום ספרד. מלכה מוּרִית מסתורית. יין ופריחת הדרים, פלמנקו ומלחמות פרים, פִּיחוֹס וגִירִיס. וגם איזו אמה אחת. כבר היה מאוחר. אחרי שהצטלמנו, ונגענו, ונרגענו, והתקלחנו – ישבנו על הספה. אני ניגנתי בגיטרה, בשקט כדי לא להפריע לשכנים. היא הוציאה מחברת עם אקורדים, שירים שהיא וסולומון היו מנגנים בערבי הג'אם שארגנו יחד שנים קודם לכן, כשסולומון עוד חי בספרד. השיר הראשון שם היה "רזונת", ואני ניסיתי לנגן אותו בזמן שהיא שרה. היה לה קול יפה. אחר כך היא גם ניסתה לנגן שיר אחר בגיטרה, ואני צילמתי כמה תמונות נוספות שלה בשחור לבן. לתפוס את החמידות שקרנה ממנה, מנגנת ושרה מבוישת מה בפניי.

וככה היא הייתה עולה בי כשהייתי מאזין לשיר בישראל. לפעמים הייתי משמיע אותו באוטו. נסיעות גשומות, מתיקות נוסטלגית, תמונות ארוטיות בשחור לבן כמו מבזיקות על השמשה. זיכרון מהערב המיוחד ההוא. לפעמים גם הסתכלתי בתמונות. היא נראתה בהן כל כך סקסית. כל כך יפה ומתוקה. עוד לא אהבתי אותה, אבל כבר אז הופתעתי מעוצמת הרגש שחשתי כלפיה. כלפי כל הדברים היפים שהיא נתנה לי. כלפי הידידות המיוחדת שלנו. בשיחות הטלפון המועטות שניהלנו אז יכולתי לשמוע את סביליה על פעמוני כנסיותיה קוראת לי לחזור. החיים שלי היו שם, איתה. מה אני עושה כל כך רחוק? רק הזיכרון הטרי של ריח גופה שדחה אותי, וכמה כבוי היה עורה למגעי, הזכירו לי שאני נאחז בקש. היא לא בשבילי.

הכרנו כמה שנים לפני כן. אני כבר לא זוכר את כל הפרטים. זה בטח היה במרץ. או באפריל? היא כנראה עמדה בחוץ באיזה בר באזור האַלַמֵדָה. אולי בהבּאנִייָה, או בסֶנְטְרַל. בטוח היה לילה. ליל אביב קריר בסביליה. העצים בשדרה כבר החלו ללבלב. אני זוכר שהשיער שלה אז היה ורוד וקצר, צעקנות שעמדה בניגוד חד לאופייה השקט. היא החזיקה קַנְיָה ולגמה ממנה מדי פעם לגימות קטנות שלא הפריעו הרבה לשתיקותיה המתמשכות. האלמדה הייתה מלאה בבליינים מפטפטים. מי עוד יכול היה להיות שם? בטח החבורה הישנה. פאולה ואנדראה. סיכוי טוב שגם סולומון עמד קרוב, משוחח עם אנשים בעצלות החתולית הטיפוסית שלו.

הצטרפתי אליהם. אולי אפילו באתי עם מישהי, סיפור זמני ולא רציני. חייתי אז בסביליה כמו על זמן שאול, וזה הרגיש מפחיד ומשחרר בעת ובעונה אחת. על מה דיברנו? בטח הצגנו את עצמנו. היא סיפרה שהיא משוודיה, שבדיוק עברה לסביליה מפריז, ושהיא מתרגמת. אני ודאי סיפרתי שלמדתי משפטים ועכשיו אני מחפש את עצמי, אבל שעוד מעט ייגמר הכסף, או הוויזה, ואצטרך לחזור לישראל. לא סיפרתי על החרדה, על הבדידות התהומית או על הספק העצמי המכרסם. לא סיפרתי על הצללית הירוקה או על הכדורים הוורודים שבכיס מכנסיי.

"למה את כל כך שקטה וביישנית, אמה?" עקצתי אותה. "אני לא. אתה בכלל לא מכיר אותי עדיין," היא התגוננה. אולי גיחכתי או הרמתי גבה. היא בטח נראתה לי טרף קל. "אני תוהה אם אדם שמקבל את חולשותיו הופך להיות חזק יותר מאדם שמתכחש להן. מה את חושבת?" "אממ... לא יודעת. לא חשבתי על זה אף פעם. זו תאוריה מעניינת." בפניה, שהביעו עד אז בעיקר קרירות מרירה מהולה בשיעמום פריזאי, ניצתה לפתע סקרנות. "ומה החולשות שלך?" היא שאלה בהתרסה. "אני לא מתכוון לספר לך." חייכתי בממזרות. שנים אחר כך היא תתוודה שכששאלתי אותה למה היא כזאת ביישנית, זה גרם לה לרצות להוכיח לי משהו.

ג'וק מסכן שעבר במדרכה הפחיד את אמה, ומישהו, אולי היה זה סולומון, מחץ אותו למוות בנעלו. "לא! אל תהרוג אותו!" קראתי, אבל זה היה מאוחר מדי. אני זוכר שלקחתי את זה קשה. כעסתי על עצמי ששוב לא פעלתי מהר מספיק. בכל מקרה, לקח רק מפגש חברים נוסף כמה ימים אחרי כן, שאליו באתי לבדי הפעם, בשביל לכבוש אותה. לאחר השתייה והשיחה באלמדה הלכנו לאיזה מועדון. רקדנו ברחבה, ובשלב מסוים היינו לבדנו – אמה ואני. ניצלתי את שעת הכושר והתחלתי להתקרב אליה יותר ויותר, נוגע ומתחכך בה, והיא החלה לחייך חיוך דק ומבויש. רכנתי אל פניה ונישקתי אותה. שפתיה היו דקות וקפוצות, הבל פיה חמוץ. סולומון חתך מאיתנו מייד לאחר מכן. הבנתי שגרמתי לו להרגיש כמו גלגל חמישי, אבל לא היה לי אכפת יותר מדי.

אחר כך הלכנו שיכורים אל החדר ששכרתי בשכונת אָרֵנַל, ושכבנו. אני לא זוכר מזה דבר. זה מטורף בעיניי, שאני לא זוכר את הפעם הראשונה ששכבנו, אבל זו האמת. זה בטח לא היה טוב במיוחד. גופה היה גרמי, עורה חיוור. נשמתה כבויה. ריח של דבק נדף ממנה, ועוד לא הבנתי מאיפה. אבל שכבנו. ואם לא היינו שוכבים עוד, האם הייתי זוכר בכלל את אמה? האם הייתי חוזר לסביליה? האם חיי היו מורווחים או מופסדים? רק אחר כך התחוור לי שאמה פגשה את סולומון בטינדר, ושבעצם המפגשים הללו היו סוג של דייטים ביניהם. זה תפס אותי בהפתעה. לפתע זכרתי בבירור שבאותו מפגש ראשון סולומון עמד ליד אמה ושוחח בעיקר איתה. כיצד יכולתי שלא להבין זאת? כאילו הַכָּרָתִי התעלמה במכוון מקיומו. חששתי שסולומון לא יסלח לי לעולם, אבל הוא לקח את זה בקלילות יחסית ושמר על ידידות טובה גם איתי וגם עם אמה. אני זוכר שמצאתי את זה מוזר. מעין טמפרמנט שוודי אדיש. סולומון, כמו אמה, הגיע גם הוא מהארץ המוארכת.

את הפעם השנייה אני זוכר במעומעם. הלכנו ברחוב מאוחר בלילה אחרי עוד מפגש חברים. אמה אמרה שאנחנו הולכים לחלוף על פני ביתה, וחשבתי שאולי יהיה נחמד לנסות שוב. אז אמרתי לאחרים שאני ואמה עולים לתה. מרסדס, שגם איתה היה לי משהו, ביקשה להצטרף, ואני סירבתי באכזריות. "לא, זה רק אני ואמה הפעם. מצטער." אכזריות של אדם שעומד לחזור אל הלא כלום ומנסה להיאחז במעט שעוד היה לו, באגואיסטיות מוחלטת וחסרת ייסורי מצפון. עיניה החומות של מרסדס התרחבו, מבטה התערער כאילו משהו בה נפער והיא לא יכלה להאמין, ואז הסיטה את ראשה מאיתנו במהירות מצלצלת כטריקת דלת.

מיהרנו להיפרד מהשאר ועלינו לדירה של אמה. אולי מרסדס המכשפה קיללה אותנו כי לא הצלחנו לשכב. לא הצלחתי, ליתר דיוק. הדירה שלה נראתה לי מוזרה, ריקה, חסרת נשמה, עם תאורת פלורוסנט מעיקה ועריצית. לא היה בה קומקום, ואת התה היא חיממה במיקרוגל. נגעלתי קצת. הכול היה עלוב כל כך. הגוף שלה היה דק, כמעט שלדי, ולא מצאתי בו שום נחמה. לא אהבתי את הריח שלה ולא את המגע שלה. גם ככה הייתי אמור לעזוב בכל יום. רק רציתי להיפרד ממנה וללכת הביתה, אבל היא התעקשה אז ניסיתי שוב ושוב, עד שהתייאשנו.

הרבה פרטים כבר נשכחו ממני מאותה תקופה ראשונה, אבל דבר אחד אני לא יכול לשכוח: איך אִרגַנו – אני וחבריי הגיריס – טיול אופניים ביום הראשון של סֶמַנָה סַנְטָה. המוכר בחנות האופניים ניסה להזהיר אותנו, אבל לא ממש הבנו על מה כל המהומה. "נחזיר לך אותם לפני שהחנות תיסגר," הבטחתי לו והוא נתן בי מבט ארוך ולבסוף משך בכתפיו.

זה היה יום יפה. נסענו דרומה, חולפים על פני הקתדרלה. "אתם יודעים, כריסטופר קולומבוס קבור פה," אמרתי כמו מדריך תיירים מנוסה למרות שטרם אפילו ביקרתי בפנים. "אנחנו יודעים," סולומון השיב בשם כולם ביובש עוקצני ולא מתרשם. "הנוף מהחִירַלְדָה ממש מהמם," שיקרתי.

בפְּלַאסָה דֶה אֶסְפַּנְיָה עצרנו לנוח ולהצטלם מול המזרקה. "המקום הזה נראה לי מוכר," אמה הפטירה. "צילמו פה הרבה סרטים," מישהו השיב והחל למנות אחדים מהם. "נראה לי שצילמו פה גם את אחד מסרטי מלחמת הכוכבים," הוספתי. "הו, אתה אוהב את מלחמת הכוכבים?" אמה התפלאה. "כן. למה את כל כך מופתעת, אמה?" צחקתי, "אני לא נראה חנון מספיק?"

"לא, סתם. פשוט גם אני אוהבת אותם."

"תני לי לנחש: הדמות האהובה עלייך היא אָר־טוּ־דִי־טוּ?" עקצתי בחיוך זדוני. היא עשתה פרצוף חמוץ – מכווצת את עיניה ומנענעת קלות בראשה.

במרכז הכיכר, במקום מוצל מתחת לאכסדרה, התקיימה הופעת פלמנקו. ניגשתי לראות במה מדובר. מבעד לקהל שהתאסף הבחנתי בארבעה: גיטריסט, קחוניסט, זמרת ורקדנית. הספרדית שלי לא הייתה ממש קיימת אז, ועוד לא ידעתי כלום על פלמנקו, אבל הם בטח שרו משהו בסגנון: טְרִיאַנָה, טריאנה, כמה יפה את טריאנה כששמים לך על הגשר את הדגלונים הצועניים! הרקדנית החזיקה בשובל של שמלתה השחורה הרחבה והכתה בעקביה על הטָבּלָאוֹ בעוד הזמרת והקחוניסט מחו מחיאות כפיים קצובות. או אולי הזמרת סיפרה ש־לסביליה הייתה ילדה, וקראו לה טריאנה. הטבילו אותה בנהר, הצוענים של לָה־קַאבָה, בשעה שהרקדנית והקחוניסט חלפו זה על פני זה, רוקדים מעין ריקוד פלרטטני.

כשהם סיימו, זרקנו להם כמה מטבעות לכובע וחזרנו לאופניים. אחר כך חצינו את הנהר לגדה המערבית ועלינו צפונה, משוטטים ברחובותיה של אותה טריאנה שזה עתה שמענו בשבחה. אנשים החלו להתאסף כדי לצפות בתהלוכות.

כשהגענו למדרחוב שעל יד השוק הגדול, כלל לא שמתי לב שהנשמה שלי נחטפה. חוטפיה היו גברים צעירים לבושים בשחור, עם סרט אדום סביב מותניהם ודגלון מקושט ברקמה זהובה שעיטר את ידם הימנית, זאת שהחזיקה בחצוצרות הקוֹרְנֵטַס הקצרות. "וואו!" נעימת החצוצרות הפנטה אותי, "זה כל כך יפה!" השיירה חלפה לה עם נשמתי החטופה, ואני הרגשתי אולי טיפה מוזר אך לא ייחסתי לכך הרבה חשיבות. המשכנו בטיול. כשחצינו שוב את הנהר והתחלנו לחזור למרכז העיר העתיקה, התחלנו להבחין בתהלוכות מכל עבר. המוני אנשים צבאו על הרחובות. הקהל היה בלבוש חגיגי, בעוד הנַזַרֵנוֹס לבשו תלבושות שדמו מאד לקו קלוקס קלאן: גלימות ארוכות עם כובעים מחודדים שכיסו את פניהם. "אל תדאג, סולומון, אנחנו נגן עליך," אמרתי לו, מריץ בדיחה עלובה על היותו שחור עור. הוא גיחך מתוך נימוס.

כבר נהיה מאוחר, וחנות האופניים עמדה להיסגר. ניסינו לחזור אליה אך כל הדרכים היו חסומות. פנינו לרחוב אחד שנראה פתוח אבל תוך שניות ספורות נקלענו לפקק. ניסינו לחזור אחורה, אך גם הדרך שבאנו ממנה נחסמה. "אנחנו תקועים," מישהו העיר. "לעזאזל, לעולם לא נגיע בזמן," מישהי אחרת התלוננה בכעס. "המוכר ההוא ידע על מה הוא מדבר," סולומון הפטיר.

חיכינו קצת עד שייפתח פתח ונוכל לחמוק דרכו. "בואו אחריי, נראה לי שדרך כאן נוכל לצאת," אמרתי. ואכן הצלחנו אבל ההצלחה הייתה זמנית. לכל רחוב שאליו פנינו נתקלנו באותו סיפור. המונים – גברים ונשים, זקנים וטף – חסמו את דרכנו. איזה סיוט! כבר התחלתי להתייאש. אני לא יודע איך, אבל בנס הצלחנו להגיע עד לרחוב שבו הייתה ממוקמת חנות האופניים חמש דקות לפני שהייתה אמורה להיסגר. אלא שהחנות הייתה מצד אחד, אנחנו מהצד השני, ובינינו התהלכו הנזרנוס בשקט מקפיא, מחזיקים נרות ארוכים כמטות. היה מספיק מקום לחצות ביניהם, אבל כולנו הבנו שזה חילול הקודש לחצות ככה את התהלוכה עם האופניים. "סוף המשחק," סולומון אמר, "הפסדנו." "מה פתאום? אנחנו חוצים," השבתי לו. "השתגעת? יסקלו אותנו למוות" מישהי התנגדה. "אין ברירה, חייבים לעשות את זה."

אחרי שעזבתי את סביליה, מרסדס וסולומון נהיו זוג ואחר כך נפרדו. החבורה הגדולה התפצלה בשל הקרע הרומנטי הזה, וסולומון התגלגל לבסוף לברלין בעקבות הצעת עבודה. אני ואמה עוד שמרנו קצת על קשר, אבל השיחות איתה היו דלות מאוד, איטיות ולפרקים מייגעות. אמה התקשתה בדיבור. צריך היה לדובב אותה. היא התקשתה להחזיק משפט. לפעמים זה הרגיש כמו הליכה על חבל דק גבוה בשמיים: היא הייתה מתחילה ופתאום מאבדת שיווי משקל ונופלת, ואז היה צריך להתחיל מחדש.

אמה מצאה הרבה עניין דווקא בהיבטים שאני פחות התחברתי אליהם. התיאורים שלה היו טכניים בעיקרם. הייתי שואל אותה איך הולך הטיול לקזחסטאן, והיא הייתה מתחילה לספר לי על בשר סוסים וחגיגות באוהלי יורט עגולים ועוד כל מיני פרטים קטנים מהטיול, אבל בשום שלב היא לא דיברה על רגשות. היחס שלה לדברים נראה לי מנוכר, ואני התקשיתי להתחבר למה שהיא אומרת. הצורה שבה ראתה את העולם הייתה כל כך שונה משלי, שהיה נדמה לי שאנו מדברים בשתי שפות שונות. השנים חלפו, והקשר דעך בצורה טבעית.

נפגשנו עוד פעם אחת, כשבאתי לביקור עם סתיו. זה היה קצת אחרי שאני וסתיו התארסנו, ורציתי להכיר לארוסתי הטרייה את המאהבת הנצחית שלי, סביליה. אני זוכר שהגענו ברכבת ואני הרגשתי כמו ילד שחזר הביתה. ריח פריחת ההדרים והזיכרונות הישנים שיגעו אותי, ובמונית למלון התקשיתי לעצור את התרגשותי – מצהיר על אהבתי ועל געגועיי בספרדית רצוצה וחסרת סבלנות לנהג המקומי שמייד הסכים איתי שזו העיר הטובה בעולם.

במהלך הביקור הזמנו את אמה לארוחה. היה מעיק ומתסכל. אמה לא דיברה הרבה. חשבתי לעצמי שזאת הפעם האחרונה שאפגוש אותה, וטוב שכך. אבל זאת לא הייתה הפעם האחרונה. אחר כך היא תספר לי כיצד קינאה באופן שבו הבטתי בסתיו. איך קיוותה שיום אחד מישהו יביט גם בה באותו מבט אוהב. אחח... אמה. הינה עוד קצת וזכית בי, והינה גם אני מביט בך באותו מבט ממש. והינה עוד קצת והכול נהרס ואנחנו זורקים את הכול לפח.

אם יש מילה אחת שיכולה להגדיר את מערכת היחסים שלי עם אמה, זאת תסכול. אני מצפה למשהו אחד ומקבל משהו אחר. אני נותן כל כך הרבה ומקבל כל כך מעט. אני כמה לקצת חום, לתחושה שרוצים בי, שצריכים אותי, ואני מקבל קרירות נורדית ועצמאות שוודית שמקדשת את ההסתמכות רק על עצמך. אני מצפה לקצת הבנה, קצת רכות, ומקבל חיצי ביקורת נוקבים ומרירים. אני כותב את הדברים, ועולה בי תשוקה עזה לחבק ולנשק את אמה. רק אחר כך גיליתי כמה שכבות של קרח מכסות אותה, וכמה חיבוקים ונשיקות היא צריכה בשביל להפשיר קצת. בשביל להסיר את מצבורי המרירות שהיא אספה לה בכל השנים שבהן חשבה שהיא לא טובה מספיק. בשביל שהדם יחזור לזרום שוב בעורקיה והיא תחל להרגיש בטוחה ותוכל לדבר בחופשיות.

האם זה מספיק? האם כמה שחיבקתי ונישקתי ואהבתי חולל שינוי כלשהו, או שהקרח חזר והתנחל בליבה?