במרכז הספר עומד סיפור האהבה של דן ואמה. שני אנשים מאד שונים. דן הוא איש של מילים, אמה של תמונות. איכשהו הם מוצאים את עצמם שוב ושוב ביחד. זה פילם אמיתי, ולוקח לה זמן רב לצלם כל תמונה. אוף, כמה שהיא איטית! אבל כשהיא משיגה תמונה מוצלחת, היא מתלהבת, "הו, כן! זו אחת טובה!" נעים לי לראות אותה ככה, נרגשת כל כך. שמחה כמו ילדה קטנה. "תוריד את הבגדים!" היא פוקדת. חשדתי שזה יגיע לכך. "אני מוכן להתפשט עד לתחתונים," אני מבהיר. "טוב, עוד נראה." יש משהו מאוד חצוף ונועז ב"טוב, עוד נראה" הזה שלה.
דן הוא עורך דין ישראלי שהתגלגל לסביליה בעקבות משבר בחייו. הוא אדם חם ואכפתי עם עבר מורכב. "מה עשית בצבא, דן?" היא פונה אליי. "הייתי חייל." "כן, אבל איפה? באיזו יחידה?" "למה את שואלת?" "כי אתה אף פעם לא מדבר על זה." "זה לא כל כך מעניין." "אולי לישראלי כמוך." אני שותק. "אני מבינה שאולי זה נושא רגיש בשבילך, אני לא אשאל שוב. אם תרגיש אי פעם שאתה רוצה לשתף אותי, אני אשמח." משהו בזה מעצבן אותי. "הייתי טנקיסט, וזה לא נושא רגיש. את מרוצה?"
אמה היא שוודית שקטה ומאופקת עם חיבה לצילום. למרות עבודתה כמתרגמת, דן מתקשה מאד להבין אותה. "מה יקרה אם תחזור לסביליה?" שאלה. "היית רוצה שנישאר רק ידידים, או יותר מזה?" "אני עוד לא יודע, הראש שלי עמוס מדי כרגע עם ההחלטה הגדולה הזאת – זה לא פשוט לעבור מדינה..." התחמקתי, "אבל כמובן שנתראה." "כן, אם אני עדיין ארצה לראות אותך" היא אמרה בקרירות. זה נשמע כל כך לא אמין. "בואי לפה," משכתי אותה אליי ושכבנו מחובקים על הספה הקטנה. שכבנו כך בשתיקה מספר דקות. "יש לי תחושה שאת מאוהבת בי לגמרי," אמרתי לבסוף. "אני לא מאוהבת בך, אני פשוט נמשכת אליך וחושבת שאתה יפה." שתקתי. לאחר דקה הוסיפה, כמו קוראת את מחשבותיי: "אני לא בטוחה איפה עובר הגבול בין זה לבין אהבה." עוד שתיקה. "את תהיי עצובה כשאלך?" "לא. אני לא אהיה עצובה, אבל אני כן אהיה שמחה אם תחזור." איזה דבר מוזר להגיד. איך יכול להתקיים האחד ללא השני, אמה?
ארתורו הוא... טיפוס. בחור מבריק וכאוטי עם שנינות בלתי נדלית. מעריץ נלהב של צפון קוריאה ("הקוריאה הטובה") ונגן חלילית פח בחסד. בזכות הטיפול העצמי בקטמין כמעט ולא תרגישו באוטיזם שלו. "עשית מעשה ממש יפה." הוצאתי את ארנקי והושטתי לו שטר של עשרה יורו. "וואו, עשרה יורו! זה הכי הרבה שאי פעם עשיתי בערב אחד. כנראה שהאמרה הישנה ששום מעשה טוב אינו חומק מעונש נכונה ככלות הכול. והעונש שלי יהיה בירה, אדוני. בהחלט! נראה לי שאפשר לסגור את הבסטה להערב. נחזור מחר בכוחות מחודשים להפיץ את האנרכיה המקודשת ולנגן את מוזיקת החופש המתוק למדוכאי כל העולם והגיריס של סביליה. בהחלט." "אני אשמח להזמין אותך לאחת, אם תרשה לי," אמרתי והוא השיב מייד, "אם אני ארשה זאת? האם האפיפיור מחרבן ביער? אני מעולם לא סירבתי לאף אדם שהזמין אותי לבירה. זה מנוגד לדת שלי."
"אני דווקא מחבב את פרויד הזקן. אפילו שהוא כבר לא באופנה." "זה בגלל שלא גדלת בווינה." "איך זה קשור?" "לגדול בווינה זה לגדול במקום שבו פסיכולוגיה ופסיכואנליזה הן חלק מהתרבות. אנשים ממש מדברים וחושבים בפרוידיאנית, אפילו אם בצורה לא מודעת." "לחשוב פרוידיאנית בצורה לא מודעת. זה ממש מטא..." אמרתי וקלרה צחקה. "נכון! לפעמים זה נהדר. אבל הרבה פעמים זה גם הופך לנשק שמשתמשים בו כנגד האחר." "אז למדת פסיכולוגיה כסוג של הגנה עצמית?"
רפאל היה ההפך המוחלט מארתורו. סביליאני טהור, מלא חשיבות עצמית, אנין טעם אליטיסטי. פרנקופיל שחי תקופה בפריז. משהו בו סקרן אותי. הוא עבד כמורה לפילוסופיה ושנא את תלמידיו. ראה בעצמו אומן דגול שמתבזה בלית ברירה בעבודה יומיומית. הוא חלם על היום שבו העולם יתעורר לגדולת שיריו ואז יפתחו בפניו שערי גן עדן. "באמת, רפאל, סמים לא מסקרנים אותך?" שאלתי. "כבר לא. התנסיתי בהם כשהייתי צעיר יותר, כמובן. אבל מהר מאוד הבנתי שאין לי שום צורך בהם. שירה היא מרחיב תודעה עוצמתי ביותר, דן. כדאי לך לנסות את זה מתישהו."
מרסדס היא היפּית. אחת מני רבים שמסתובבים בסביליה, בעיקר באזור האלמדה. היא התגלגלה לסביליה מהוּאֵלבָה בגיל שש־עשרה בעקבות בחור, ומאז עבדה בעבודות פשוטות, כל הזמן מחליפה ביניהן: פעם מלצרית, פעם מוכרת בחנות, או קופאית בסופר, או מחלקת פלאיירים לסיורי תיירות בנהר. חוץ מזה היא גם הייתה מורה ליוגה. היא חיה את חייה כשהיא מסתמכת בעיקר על החברותיות המוגזמת והפתיחות המינית שלה בשביל לשרוד. ונדמה שזה עבד לה, פחות או יותר. חצי סביליה הכירה אותה. החצי הלא פיחו, לפחות
את יובל הכרתי שנים קודם לכן בבר גוֹנזַלו. הוא ישב שם על כיסא אנדלוסי טיפוסי, מנגן טַנגוֹס מלא תוכחה כשלידו זמרת חמודה ורעומת תלתלים. כשהשיר נגמר, הקהל הריע בתשואות רמות ויובל הלך להזמין בירה. הוא נראה לי כמו צועני כבד, מאלה שגדלו במערות של גְרַנָדָה או לגמו שֶרִי בבודגות של חֶרֶס, אבל כששמעתי אותו מזמין, חשדתי שאולי הוא בעצם גירי. כשפניתי אליו והוא ענה לי באנגלית במבטא כבד, הבנתי באחת. "ישראלי!" "וואלה, אחי – כן. גם אתה? איזה קטע!"
ביני ובין לוסיה שוררת איזו שהיא אהבה מוזרה. אהבה מרחוק. היא מחפשת את המבט שלי, רוצה שאוהב אותה. אבל יש לה את פאקו שלה. היא מתלוננת עליו הרבה, אבל לא מעיזה להיפרד. לפעמים זה קצת מתסכל אותי, הפלרטוט הלא מחייב הזה שלה איתי. אבל אני גם נהנה ממנו. יש משהו נוח במרחק. "מה חדש אצלך?" היא שואלת. "האמת, התחלתי לכתוב משהו. ספר." "הו!" לוסיה מסתקרנת. "על מה?" "על אמה. אני כותב על הקשר שלנו." "על אמה?" נראה שמשהו כמו קורס בתוכה והיא שוקעת עמוק יותר בכיסאה. לוסיה, טיפשונת שכמותך. מה ציפית? שאכתוב עלייך?
זה לא היה רק המצב הפוליטי. סביליה שוב משכה אותי. אם בגלל אמה או בגלל דברים אחרים. כשאתה בסביליה, אתה חנוק. רוצה לברוח משם. אבל כשאתה מחוץ לסביליה, אתה לא יכול בלעדיה. סביליה טֶה אַטְרַאַפַּה – היא כולאת אותך ולא באמת משחררת. אבל לפעמים, כשהייתי הולך ברחובותיה של סביליה, היא נדמתה בעיניי לקרפדה מכוערת שמכסה את פניה בהרבה איפור. מנפנפת מולך בדברים נוצצים, שאינך מצליח לחטוף מידה. אתה מנסה שוב ושוב, וכל פעם נכשל. הבטחה שלעולם לא מקוימת. שלעולם לא תקוים. אבל אין לך ברירה אלא להמשיך ולנסות לחטוף עוד מהנוצץ.